יש חלומות שנולדים בגיל כל כך צעיר, שאתה אפילו לא זוכר בדיוק מתי החלטת שהם שלך.
אצלי זה התחיל בערך בגיל שבע. הייתי רואה סרטי טבע בטלוויזיה ומהופנט מהעולם שמתחת למים. כרישים, דולפינים, שוניות אלמוגים – הכול עניין אותי, אבל מעל כולם היה בעל חיים אחד שתפס אותי בצורה אחרת: הלווייתן הכחול.
קשה להסביר לילד בן שבע מה זה אומר לפגוש את בעל החיים הגדול ביותר שחי אי פעם על כדור הארץ. ידעתי רק דבר אחד – יום אחד אני רוצה להיות שם איתו. לא לראות אותו בסרט טבע ולא לעמוד על סיפון של סירה ולראות גב עולה לרגע מעל המים.
רציתי להיכנס למים ולשחות לצד לווייתן כחול.
במשך שנים זה היה אחד מאותם חלומות שנשמעים קצת לא מציאותיים. משהו שאומרים עליו “יום אחד”, בלי לדעת באמת מתי, איפה ואיך הוא יקרה.
19 שנה אחר כך, בגיל 26, מצאתי את עצמי בדרך למקום שרוב האנשים שאני מכיר אפילו לא חשבו לטייל בו – מזרח טימור. והפעם, לא בשביל עוד חופשה. נסעתי לשם כדי להגשים חלום.
בדרך לאחד המקומות הפראיים שהגעתי אליהם
יש משהו במסע למזרח טימור שכבר מההתחלה מרגיש אחרת. זה לא יעד שמגיעים אליו בשביל מלון מפנק או רשימת אטרקציות מסודרת. מגיעים לכאן בגלל הטבע, האוקיינוס ובעיקר בגלל מה שעובר במים העמוקים שמקיפים את האי.
במשך שבוע, החיים קיבלו קצב אחר לגמרי. קמים בבוקר, מסתכלים על הים, עולים על הסירה ויוצאים לחפש.
וכשאני אומר “לחפש”, אני באמת מתכוון לזה. אין שלט שמכוון אותך ללווייתן. אין שעה שבה הוא אמור להגיע ואין הבטחה שהיום תראה משהו. מסתכלים על האופק, מחפשים נשיפה, סנפיר, תנועה במים. לפעמים מחכים. לפעמים נוסעים. לפעמים חושבים שמצאנו ואז מגלים שלא.
וזה חלק עצום מהחוויה. כי בכל פעם שמישהו מזהה משהו באופק, בשנייה אחת כל הסירה מתעוררת. יש לווייתן.
ואז הגיע הרגע שחיכיתי לו 19 שנה
אפשר לראות מאות סרטונים של לווייתנים כחולים ועדיין לא להיות מוכנים לגודל שלהם במציאות.
כשאתה רואה לווייתן מסירה, אתה מבין שהוא גדול. כשאתה נכנס איתו למים – אתה מבין שלא באמת הבנת כלום.
נכנסתי לאוקיינוס, הסתכלתי לתוך הכחול, ואז הוא הופיע. לווייתן כחול. אותו בעל חיים שראיתי על מסך כשהייתי בן שבע, נמצא עכשיו מולי.
אין מסך. אין קריין של סרט טבע. אין זכוכית שמפרידה בינינו. רק אני, האוקיינוס ואחד היצורים הכי מדהימים שקיימים בעולם.
הדבר הראשון שמרגישים הוא הגודל. המוח פשוט מתקשה להבין את קנה המידה. הגוף שלו ממשיך וממשיך, ואתה מרגיש קטן בצורה שקשה לתאר.
אבל דווקא בתוך הגודל העצום הזה, הייתה תחושה של שקט. לרגע שכחתי מהסירה, מהמצלמה ומהעובדה שחיכיתי כמעט שני עשורים להגיע לכאן. פשוט הסתכלתי עליו שוחה.
ובאיזשהו שלב עברה לי בראש מחשבה אחת: הילד בן השבע שראה את הלווייתנים האלה בטלוויזיה לא היה מאמין שזה אמיתי.
ואז הגיעו גם לווייתני הראשתן
אם לפגוש לווייתן כחול היה הגשמת החלום שבגללו הגעתי עד לכאן, מזרח טימור החליטה להוסיף למסע עוד כמה רגעים שלא אשכח.
במהלך השבוע יצא לי להיכנס למים גם עם לווייתני ראשתן. זו חוויה אחרת לחלוטין.
יש בהם משהו כמעט מסתורי. הראש העצום, הגוף הכהה והדרך שבה הם נעים בתוך הכחול גורמים להם להיראות כאילו הם שייכים לעולם אחר.
גם כאן, הרגע שבו רואים אותם מהסירה הוא רק ההקדמה. ברגע שנכנסים למים וכל הרעש נעלם, החוויה משתנה.
פתאום אתה אורח בעולם שלהם. אתה צף על פני המים ומסתכל על בעל חיים עצום שנע מתחתיך, ומבין עד כמה מעט אנחנו באמת מכירים את האוקיינוס.
שבוע שבו כל יום יכול להפוך לסיפור
הקסם במסע כזה הוא שלא מדובר באטרקציה של שעתיים. זה שבוע שלם של הרפתקה.
כל בוקר מתחיל מחדש, ואף אחד לא יודע מה יקרה היום. אולי נחפש במשך שעות ולא נמצא כלום. אולי נראה נשיפה באופק. אולי לווייתן יעבור ליד הסירה. ואולי יגיע אחד מאותם רגעים נדירים שבהם התנאים מתחברים ואפשר להיכנס למים.
יש הרבה המתנה, הרבה שמש, הרבה שעות על הסירה והרבה מאוד אוקיינוס. אבל דווקא בגלל זה, כשהרגע מגיע – הוא שווה פי מאה.
אין תחושה של גן חיות או של אטרקציה מתוזמנת. בעלי החיים לא מחכים לך. אתה מחכה להם. וכשהם מחליטים להופיע, אתה פשוט מקווה להיות במקום הנכון בזמן הנכון.
לפעמים צריך לטוס רחוק בשביל חלום ישן
חזרתי ממזרח טימור עם תמונות וסרטונים, אבל הם לא באמת מצליחים להעביר את החוויה.
איך מסבירים את התחושה של לקפוץ מסירה באמצע האוקיינוס כשאתה יודע שמתחת למים נמצא לווייתן כחול? איך מצלמים את הרגע שבו אתה מרים את הראש אחרי השחייה וקולט שהגשמת משהו שחלמת עליו כמעט כל החיים? כנראה שאי אפשר.
אבל המסע הזה הזכיר לי משהו שאני רוצה לקחת איתי לעוד הרבה שנים. אנחנו טובים מאוד בלדחות חלומות.
יום אחד נטייל שם. יום אחד נלמד לצלול. יום אחד נעשה את הטרק הזה. יום אחד ניסע לראות את החיה שתמיד חלמנו לראות. וחלק מה”יום אחד” האלה פשוט נשארים שם.
בגיל שבע ראיתי לווייתן כחול בטלוויזיה והחלטתי שיום אחד אני רוצה לשחות לצדו. בגיל 26 מצאתי את עצמי במים של מזרח טימור, מסתכל עליו חולף מולי.
19 שנה לקח לחלום הזה להגיע מהטלוויזיה אל האוקיינוס. והייתי מחכה עוד 19 בשביל הרגע הזה.
מזרח טימור נתנה לי שבוע של אוקיינוס, הרפתקה, לווייתני ראשתן ולווייתנים כחולים. אבל מבחינתי היא תמיד תהיה המקום שבו, לרגע אחד באמצע האוקיינוס, פגשתי את החלום של הילד בן השבע שהייתי פעם.