המדריך שלי לפרו — המדינה שפשוט יש בה הכול

אני הגעתי לפרו ומצאתי את עצמי עובר בין פסגות מושלגות, לגונות בצבעים שנראים לא אמיתיים, ג'ונגלים באמזונס, דיונות ענקיות, ערים קולוניאליות וטרקים בגבהים שבהם גם לעלות כמה מדרגות פתאום מרגיש כמו הישג.

זה לא מדריך של "10 המקומות שאתם חייבים לראות בפרו". זה יותר הסיפור שלי מהטיול – המקומות שאהבתי, הדברים שהייתי עושה אחרת והטיפים שהייתי שמח לקבל לפני שהגעתי.

אז יאללה, מתחילים.

קוסקו – המקום שקל מאוד להיתקע בו

אני הייתי בקוסקו 12 ימים, ויש אנשים שנשארים בה הרבה יותר. ובכנות? אני לגמרי מבין למה.

קוסקו היא אמנם הבסיס למאצ'ו פיצ'ו, הר הצבעים, הומנטאי והמון טיולים באזור, אבל היא ממש לא רק מקום שבאים אליו כדי לצאת ממנו לטרקים. כיף פשוט להיות בה.

להסתובב ברחובות, להיכנס לשוק, לשבת בבית קפה, לאכול משהו טוב ולגלות שבטעות עבר עוד יום בלי שעשיתם שום "אטרקציה".

אבל לפני הכול – הגובה. קוסקו יושבת בגובה של בערך 3,400 מטר, וזה משהו שכדאי לכבד. אני ממליץ לתת לעצמכם יומיים-שלושה ראשונים רגועים. אל תנחתו ומיד תנסו לכבוש איזה הר. תקשיבו לגוף.

אלה ימים מעולים פשוט להכיר את העיר. אני למשל עשיתי סדנת בישול מקומית והיה ממש כיף. יש גם סדנאות שוקולד ששמעתי עליהן דברים טובים, למרות שאני אישית לא ניסיתי.

והאמת? חלק מהכיף בקוסקו הוא בדיוק הימים האלה שבהם אין לכם תוכנית גדולה.

מאצ'ו פיצ'ו – כן, הוא באמת שווה את ההייפ

יש מקומות שאתה מגיע אליהם אחרי שראית אלף תמונות באינסטגרם וכבר אין להם איך להפתיע אותך. מאצ'ו פיצ'ו איכשהו מצליח.

אני בחרתי להגיע אליו דרך טרק הסלקנטאי של חמישה ימים, וזה היה חלק משמעותי מהחוויה שלי. להגיע למאצ'ו פיצ'ו אחרי כמה ימים של הליכה מרגיש אחרת לגמרי מאשר פשוט לקפוץ לשם ליום.

אבל הסלקנטאי ממש לא מתאים לכולם. למי שמחפש משהו קצת יותר מגוון וכיפי, הייתי בודק את Inca Jungle. אפשר לעשות אותו בכמה אורכים שונים ולשלב בדרך דברים כמו רפטינג ואומגות.

ולמי שלא רוצה טרק בכלל – גם זה בסדר. אפשר להגיע למאצ'ו פיצ'ו בצורה הרבה יותר פשוטה.

הדבר היחיד שלא הייתי משאיר לרגע האחרון הוא הכניסה למאצ'ו פיצ'ו עצמו. את התחבורה והמסביב הרבה יותר קל לארגן בהמשך.

היום שבו חזרתי מכוסה באבק – טרקטורונים באזור קוסקו

אחד מטיולי היום שהפתיעו אותי לטובה היה טיול הטרקטורונים. עולים על טרקטורון, נוסעים באזור הכפרי במשך בערך שעה וחצי, מגיעים ללגונה יפה וממשיכים לאזור מכרות המלח.

זה לא היום הכי "וואו תרבותי" שיהיה לכם בפרו, אבל הוא פשוט כיף.

וכן – אתם הולכים להתלכלך. אז זה הזמן להוציא מהמוצ'ילה את החולצה שכבר מזמן הפסקתם להצטלם איתה.

הר הצבעים – יש דרך טובה יותר לעשות אותו

אני יודע שהר הצבעים מאוד תיירותי. אני עדיין לא הייתי מוותר עליו.

הבעיה היא שרוב הטיולים המאורגנים יוצאים פחות או יותר באותן שעות, מה שאומר שאתם מגיעים לנקודה המפורסמת ביחד עם… כולם. ואני מתכוון לכולם.

אחת הדרכים היותר טובות בעיניי היא להתארגן כמה אנשים ולקחת נהג פרטי שיוצא מאוחר יותר בבוקר. המטרה היא להגיע לקראת הצהריים, בדיוק כשהקבוצות שהגיעו מוקדם מתחילות לרדת. פתאום אותו מקום מרגיש אחרת לגמרי.

וכן, הר הצבעים גבוה מאוד. אם קשה לכם, אפשר גם להיעזר בסוס בחלק מהדרך. אין שום מדליה בסוף למי שסבל יותר.

ואז מגיע המקום שאפילו יותר אהבתי – העמק האדום

אם כבר הגעתם להר הצבעים, אל תחזרו ישר לרכב. ממש לידו נמצא העמק האדום.

פחות אנשים, הרבה יותר שקט ונוף פשוט מטורף.

זה בדיוק מסוג המקומות שבהם אתה לא מבין למה כולם עומדים בתור לתמונה במקום אחד, כשכמה דקות משם יש נוף כזה.

הומנטאי – לגונה שנראית כאילו מישהו ערך אותה

עוד יום קלאסי באזור קוסקו הוא לגונת הומנטאי. מים בצבע טורקיז, הר מושלג מאחור וכל התמונה הזאת שנראית קצת לא אמיתית.

מי שעושה את הסלקנטאי יגיע אליה כחלק מהטרק, אבל אפשר להגיע גם בטיול יום.

מבחינת הליכה היא לא בהכרח הדבר הכי קשה שתעשו בפרו – אבל שוב, הגובה משנה הכול. אם הגוף שלכם לא מגיב טוב לגובה, אל תילחמו בו בשביל תמונה.

ומה אוכלים בקוסקו?

הדבר שאני הכי ממליץ עליו הוא דווקא לצאת קצת מהמרכז. ככל שמתרחקים מהאזור הכי תיירותי, מתחילים למצוא מקומות מקומיים יותר, אוכל מעולה ואווירה הרבה פחות של "תפריט לתיירים".

אני מאוד אוהב בטיולים פשוט לפתוח מפה, לבחור רחוב שנראה מעניין וללכת. בקוסקו זה עובד מצוין.

פונו – בשביל אגם טיטיקקה

אני הייתי בפונו רק יום אחד. אם הייתי עושה את זה שוב, הייתי נותן לה יומיים ובעיקר מוסיף לילה אצל משפחה מקומית.

הסיבה העיקרית להגיע לכאן היא כמובן אגם טיטיקקה והאיים הצפים. אני אגיד מראש – האיים מאוד תיירותיים. אתם תגיעו, יסבירו לכם על החיים במקום, ובשלב מסוים כנראה גם ינסו למכור לכם משהו.

אבל למרות זה, האזור עצמו מיוחד מאוד. אם כבר מגיעים, הייתי מנסה לא להסתפק רק בסיור של כמה שעות אלא לשלב לינה אצל משפחה מקומית. בעיניי זה נותן לחוויה הרבה יותר עומק.

ואם יש לכם זמן בעיר, תעלו גם ל-Kuntur Wasi, תצפית הקונדור, בשביל לראות את פונו והאגם מלמעלה.

ארקיפה – העיר שהפתיעה אותי

אני הייתי בארקיפה ארבעה ימים, ואפשר בהחלט להישאר יותר. אחרי הרבה טבע וטרקים, כיף להגיע לעיר שפשוט נעים להסתובב בה.

אבל מבחינתי הסיבה הגדולה להגיע לאזור היא קניון קולקה. אני עשיתי את הטרק ביומיים. בדיעבד? הייתי עושה אותו בשלושה.

שני ימים הופכים את החוויה לקצת יותר "יאללה, צריך להגיע", ושלושה ימים מאפשרים לעצור, ליהנות ולישון שני לילות בתחתית הקניון. אם אתם אוהבים טרקים אבל לא רוצים שכל הטיול שלכם יהפוך למסע כומתה – זו אופציה מעולה.

יש באזור גם מדבר מלח קטן. אם אתם ממשיכים אחר כך לבוליביה, כנראה שלא מדובר במשהו שחייבים לראות. אם פרו היא היעד היחיד שלכם באזור – שווה לבדוק.

הוואקאצ'ינה – פתאום אתם באמצע מדבר

ואז פרו שוב משנה תפאורה. אחרי הרים, לגונות וערים, מגיעים ל-Huacachina – נווה מדבר קטן שמוקף בדיונות חול ענקיות.

אני חושב שלילה אחד כאן עושה את העבודה. מגיעים, זורקים את הדברים, עולים על באגי ויוצאים לדיונות. משם עוברים לסנדבורד, ובשלב מסוים אתם מוצאים את עצמכם גולשים במורד דיונה באמצע מדבר בפרו ותוהים איך בכלל הגעתם לסיטואציה הזאת. וזה בדיוק הכיף.

אם יש לכם יותר זמן באזור אפשר לשלב גם את נאסקה או פראקאס, אבל אני אישית הסתפקתי בחוויה של החולות.

הייתי גם משתדל להישאר ללילה בתוך הוואקאצ'ינה עצמה. בשקיעה, כשהחום יורד והדיונות מקבלות צבע אחר, המקום הרבה יותר יפה.

לימה – לא רק העיר שטסים ממנה הביתה

אני חושב שלימה מקבלת קצת פחות אהבה ממה שמגיע לה. נכון, אחרי כל הטבע של פרו היא יכולה להרגיש קצת כמו "עוד עיר גדולה", אבל יש בה אחלה אווירה אם יודעים איפה להסתובב.

אני הייתי מתמקד בעיקר ב-Miraflores וב-Barranco. תלכו לאורך הטיילת שמעל המצוקים, תראו את האוקיינוס, תסתובבו ברחובות ופשוט תנו לעצמכם יום עירוני בלי לרדוף אחרי אטרקציות.

אפשר גם להצטרף ל-Free Walking Tour ולהכיר קצת יותר את העיר.

והכי חשוב – תאכלו. לימה היא מקום מעולה להגיע אליו רעבים.

איקיטוס – עוברים למצב אמזונס

איקיטוס הייתה מבחינתי אחת החוויות השונות בטיול. הטיפ הראשון שלי עוד לפני הג'ונגל: אל תיקחו איתכם את כל הבית. אם אתם מגיעים מלימה וחוזרים אליה, אפשר להשאיר את המוצ'ילה הגדולה ולצאת לאמזונס עם תיק קטן.

אני יצאתי לארבעה ימים בג'ונגל. וזה היה שילוב מושלם של "וואו, אני באמת באמזונס" עם "רגע, מה היה הרעש הזה עכשיו?".

במהלך הימים שם יצאנו להליכות בג'ונגל לחפש בעלי חיים, עשינו סיור לילה, שטנו בזריחה כדי לראות ציפורים, דגנו פיראנות, יצאנו לראות דולפיני נהרות ורודים ואפורים בשקיעה וביקרנו בקהילה מקומית.

ואחד הדברים היותר מגניבים היה שיט לילי לחיפוש תנינים. בחושך. בסירה קטנה. באמזונס. יש רגעים בטיול שאתה פשוט אומר לעצמך: אוקיי, את זה אני אזכור.

הוארז – פה הטיול עולה רמה

אם אתם אוהבים הרים וטרקים, הוארז היא חובה מבחינתי. זה מסוג המקומות שמגיעים אליהם בשביל כמה ימים ואז מתחילים לבדוק איך אפשר להישאר עוד.

אבל גם כאן – גובה. הייתי מקדיש את היום הראשון להתאקלמות ופשוט מסתובב בעיר.

אני ממש אהבתי את אזור השוק. הוא מרגיש מקומי ואותנטי, ואפשר לקנות שם אוכל ולבשל בעצמכם בימי המנוחה. ואז מתחילים לטייל.

לגונת פארון – להתחיל רגוע

אם אתם מחפשים טיול ראשון באזור, לגונת פארון היא פתיחה מעולה. ההליכה עצמה קצרה יחסית ובסוף מגיעים ללגונה ענקית בצבע כחול-טורקיז עם הרים מסביבה.

זה יום טוב לבדוק איך הגוף מרגיש לפני שעוברים לדברים הרציניים יותר.

מתאו – היום שבו טיפסתי על קרחון

זה כבר משהו אחר. Nevado Mateo היה אחד הימים שאני הכי ממליץ עליהם בהוארז. כאן כבר לא מדובר בעוד הליכה ללגונה – עולים לקרחון.

זה יותר פיזי, יותר מאתגר, והגובה מורגש. אבל החוויה של ללכת על הקרח, מוקף בפסגות של האנדים, היא משהו אחר לגמרי.

לגונה 69 – הקלאסיקה

אם ראיתם תמונות מהוארז, כנראה שכבר ראיתם את Laguna 69. הדרך אליה ארוכה יותר, ובעיקר כוללת לא מעט עלייה. יש שלב שאתה מתחיל לשאול את עצמך למה אתה עושה את זה לעצמך. ואז מגיעים ללגונה. ופתאום נזכרים.

טיפ חשוב לכל טיולי היום באזור: תביאו אוכל ומים. זה נשמע ברור מאליו, אבל אחרי כמה שעות הליכה בגובה אתם ממש לא רוצים לגלות שהארוחה שלכם היא חצי חטיף שנשאר בתחתית התיק.

ואז הגיע הוואי וואש

מכל מה שעשיתי באזור הוארז, Huayhuash היה אחד השיאים. אני עשיתי את הגרסה של חמישה ימים.

חמישה ימים של הרים, לגונות, אוהלים, גובה, הרבה הליכה ונופים שבשלב מסוים אתה כבר מפסיק לצלם כי כל עשר דקות מגיע עוד אחד יותר יפה.

היום הראשון: מתחילים באמצע הלילה. נוסעים שעות עד לנקודת ההתחלה ואז פשוט מתחילים ללכת. היום הראשון יחסית מכניס אתכם לעניינים – כמה שעות של הליכה ובסוף מגיעים למחנה הראשון, כבר בגובה של יותר מ-4,000 מטר. זה הרגע שבו מבינים שהטרק באמת התחיל.

היום השני – הנוף שכולם מכירים: זה אחד הימים היפים במסלול. הולכים יום שלם ומגיעים לנוף המפורסם של הלגונות – אותו נוף שרואים כמעט בכל תמונה של הוואי וואש. וזה אחד המקרים שבהם התמונה באמת לא עושה למקום צדק. חשוב לדעת שזה גם יום שבו לא תמיד קיימת אפשרות להיעזר בסוס, אז צריך להגיע מוכנים להליכה.

היום השלישי – סן אנטוניו: ביום השלישי יש אפשרות להוסיף את תצפית סן אנטוניו. היא לא חובה. אני אומר: תעשו אותה. כן, זו עוד עלייה כשכבר יש לכם כמה ימים ברגליים. אבל אז מגיעים למעלה. וזה אחד מאותם רגעים שאתה פשוט עומד ולא ממש יודע לאן להסתכל קודם.

היום הרביעי – היום שמפרק אותך: הרבה קילומטרים, עלייה לגובה של יותר מ-5,000 מטר ואז ירידה ארוכה מאוד. זה יום שאתה מסיים עייף. ממש עייף. אבל בסופו מגיעים לכפר, ופתאום דברים בסיסיים כמו מקלחת וקצת אינטרנט מרגישים כמו שיא הקדמה האנושית.

היום החמישי – חוזרים למציאות: קמים בבוקר ומתחילים את הדרך הארוכה החוצה. אחרי כמה ימים שבהם כל מה שהיה סביבכם זה הרים, אוהלים ולגונות, פתאום חוזרים לכבישים, רכבים וערים. וזה קצת מוזר.

ימי המנוחה בהוארז חשובים לא פחות

אל תנסו לעשות כל יום טרק. באמת.

אחד הדברים שהכי אהבתי היה דווקא לקחת יום מנוחה, ללכת לשוק, לקנות מצרכים ולבשל. אחרי כמה ימים של אוכל בדרך וטרקים, ארוחה שהכנתם בעצמכם מרגישה מעולה.

ואם אתם שם ביום שישי, שווה לבדוק את ארוחת השישי בבית היהודי – במיוחד אם אתם כבר הרבה זמן בטיול ומתחשק לכם ערב קצת יותר ביתי.

הדבר הכי חשוב שלמדתי מפרו

אל תרוצו. פרו היא בדיוק המדינה שבה עוד יום במקום מסוים יכול לשנות את החוויה. הגובה מאלץ אתכם להאט, המרחקים גדולים ולפעמים דווקא היום שבו לא תכננתם שום דבר יהיה אחד הימים שתזכרו.

ומעל הכול – אל תעשו את הטעות של לחשוב שפרו היא מאצ'ו פיצ'ו ועוד כמה דברים בדרך. מאצ'ו פיצ'ו מדהים. אבל כשאני חושב על פרו, אני חושב גם על השקט מול הלגונות של הוואי וואש, על העלייה בגובה כשכל צעד נהיה קצת יותר קשה, על דולפינים ורודים באמזונס, על שקיעה מעל הדיונות בהוואקאצ'ינה ועל אותם ימים בקוסקו שפשוט הסתובבתי בלי שום תוכנית.

וזה אולי הדבר שהכי אהבתי במדינה הזאת: בכל פעם שאתה חושב שכבר הבנת איך פרו נראית – הנוף מתחלף והיא מתחילה מחדש.